תוכי נזירי – כל מה שרציתם לדעת
תוכי נזירי המוכר גם בכינוי קוואקר הוא המין היחיד בסוג Myiopsitta שבמשפחת התוכיים.
התוכי נפוץ באמריקה הדרומית, ואם להיות מדויקים – באזורים הסובטרופיים של ארגנטינה והמדינות הסמוכות בדרום אמריקה כאשר סביבת החיים הטבעית שלו היא ליד עצים.
אוכלוסיות בר עצמאיות של התוכי הנזירי מתרבות במקומות רבים בעולם, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה.
בישראל מכונה בטעות דררה אפורת לחי אך אין קשר בין דררה לתוכי הנזירי.
תיאור
התוכי הנזירי הוא תוכי קטן כאשר האורך שלו מגיע עד כ-30 ס"מ ולמשקלו לעד כ-250 גרם.
הצבע הירוק בהיר שולט ברוב גופו. הוא בעל חזה, בטן, צוואר ולחיים בצבע אפרפר. גם לצבע הירוק יש מקום בגופו של התוכי הנזירי כאשר הזנב שלו ירוק עם נגיעות כחלות וכך גם הכתפיים.
המקור של התוכי הנזירי הוא בצבע ורוד בהיר וכך גם רגליו. עיניו של התוכי שחורות.
למרות שזה לא נראה כך, אבל יש לתוכי הנזירי גם אף שאותו מסתירות נוצות שמכסות את כולו.
הדו-צורתיות הזוויגית נמוכה, כלומר מבחינה חיצונית אין הבדלים בין הזכר לנקבה אם כי נקבות נוטות להיות 10-20% קטנות יותר, אך לצורך דיוק וביטחון מיטבי כדי לזהות את מין התוכי, נהוג לקחת דגימת דם.
לעומת זאת הבחנה בין פרט צעיר לפרט בוגר ניתנת לבדיקה על פי המצח, שכן אצל הצעירים המצח ירוק.
כלבים | חתולים | אוכל לכלבים | אוכל לחתולים | מונג' | אקאנה | טייסט | הילס
אורך חיים
אורך החיים הממוצע שלו הוא 20-30 שנה.
תוכים נזיריים שגדלו בשבי האדם גידלו נוצות בצבע שאינו הצבע הטבעי של המין. אלה כוללים תוכים בצבע לבן, כחול וצהוב במקום ירוק.
מכיוון שצבעוניות כזו אינו מספיקה להסוואה, לא תמצאו תוכי בר בצבע הזה, כי הוא פשוט לא יוכל להסוות את עצמו בטבע במקרה הצורך.
שיוך
התוכי הנזירי זוהה לראשונה על ידי איש האשכולות הצרפתי ג׳ורג׳ לואי לקלרק בופון, בשנת 1780 בספרו ההיסטורי שיצא באותה השנה.
הציפור תוארה גם על גבי חריטה בצלחת שנחרטה בעבודת יד על ידי האומן פרנסואה-ניקולה מרטינט בצרפת.
לא הספר של בופון ולא הצלחת החרוטה של מרטינט כללו שם מדעי עבור אותה ציפור, אך בשנת 1783 היה זה דווקא חוקר הטבע ההולנדי פיטר בודדארט שטבע את השם Psittacus monachus בקטלוג הצפרות שהוציא.
מכיוון שבופון לא ציין את מקור הידיעה שלו, בשנת 1937 קבע הצפר האמריקני ג'יימס פיטרס את מקור הסוג כמונטווידאו, אורוגוואי.
התוכי הנזירי הפך להיות חלק מסוג ה-Myiopsitta שתואר על ידי חוקר הטבע הצרפתי צ'ארלס לוסיין בונפרטה בשנת 1854.
שם הסוג משלב בתוכו את המוזה היוונית הקדומה muos, שפירוש שמה הוא "עכבר" והמילה הלטינית psitta שפירושה "תוכי", כאזור לפניו האפורות של העכבר. הכינוי הספציפי monachus הוא תיאור לטיני עבור המילה "נזיר".
מיני ה- Myiopsitta
התוכי הנזירי הוא אחד משני המינים בסוג Myiopsitta, והשני הוא תוכי הצוק (שם מדעי Myiopsitta luchsi).
בעבר שני המינים היו נחשבים למין אחד יחיד. עם זאת, בשל הבדלים פיזיים והתנהגותיים, כמו גם השונות במיקום הגיאוגרפי של אזורי המחייה, תוכי הצוק קיבל את התואר הנכסף ״מין״ שעומד בפני עצמו.
גם מבחינת גובה התוכי, התוכי הנזירי ותוכי הצוק אינם חופפים בגובה שלהם, מה שהיה עוד סיבה להפרדת התוכים לשני מינים.
עם זאת, האגודה האמריקאית לאורניתולוגיה דחתה את הכרת תוכי הצוק כמין שעומד בפני עצמו "בגלל לחוסר בביסוס הנתונים שפורסמו״.
שלושת המינים המוכרים כיום הם:
מ. מ. מונאכוס (הוכר לראשונה על ידי בודדארט, בשנת 1783) – אזור מחייתו הוא בארגנטינה מדרום-מזרח מחוז סנטיאגו ולכל אורך מחוז ריו סאלאדו וגם מתחת למחוזות פאראנה למחוז בואנוס איירס ואורוגוואי. המין הזה הוא הגדול ביותר מבין שלושת תתי המין.
מ. מ. כליטה (תואר לראשונה על ידי בודדארט, בשנת 1783) – אזור מחייתו הוא למרגלות הרי האנדים ועד ל-1000 מטר מעל פני השטח, מדרום-מזרח בוליביה (מחוזות סנטה קרוז וטריחה) ממשיך לפרגוואי וצפון-מערב ארגנטינה, ואז מערבית לאזור המונחוס, ומשתרע אל מחוזות בריו נגרו.
התת מין הזה קטן יותר מאשר המונאכוס.
הכנפיים של התת מין הזה הן בצבע כחול כהה יותר, וראש בצבע אפור כהה.
מ. מ. קוטוררה (תואר לראשונה על ידי פינש, בשנת 1868) – אזור בית הגידול הטבעי שלו הוא בדרום-מערב ברזיל, ברחבי פרגוואי ואמצע פארנה.
תת המין הזה זהה בעיקרו לתת המין כליטה אם כי הוא פחות צהוב באזורים מסוימים וככל בהיר יותר.
כל תתי-המינים נפגשים באזור של פרגוואי, ושם הם חיים בערבוב מסוימים בלי גבולות ברורים בין כל המינים.
השונות והייחוד של כל תת מין אינם מוגדרים במיוחד ונדרש חקר נוסף בעניין.
התנהגות ואקולוגיה
התוכי הנזירי הוא התוכי היחיד שבונה קן ממקלות, על עצים או על מבנים שהאדם בנה, ולא קן שמבוסס על חורים אקראיים בעצים כמו ששאר התוכים נוהגים לעשות.
זן חברותי זה מתרבה לרוב באופן קולוניאלי, ובונה קן גדול אחד עם כניסות נפרדות לכל זוג.
בטבע המושבות של התוכים יכולות להיות גדולות למדי, כאשר זוגות תופסים "דירות" נפרדות בקנים שיכולים להגיע לגודל של רכב קטן! קנים אלה יכולים למשוך דיירים רבים אחרים ובהם עופות דורסים כמו הבז, ברווזים שונים ואפילו יונקים.
ביצי התוכי הנזירי, אשר בדרך כלל הן 5 עד 12 במספר בכל הטלה, בוקעות תוך 24 ימים.
באופן שלא אופייני עבור תוכיים , לזוגות התוכי הנזירי יש לפעמים פרטים שעוזרים להם (לרוב אלה יהיו צאצאים שכבר גדלו מספיק), המסייעים בהאכלת הפרטים צעירים.
כאמור מעלה, תוחלת החיים של התוכי הנזירי נעה בין 15 ל-20 שנים ואף יכולה להגיע לעד 30 שנים, כאשר המספרים הראשונים מתייחסים לתוחלת החיים בשבי האדם או בטבע והמספר השני מתייחס לגיל המקסימלי שתועד שתוכי נזירי הגיע אליו.
נראה שיכולתו לבנות קנים (בשונה מרוב התוכים) מקנה לו יתרון בתחרות עם מין הדררה הוותיק יותר בארץ, דררת קרמר, באזורי חפיפה בין המינים.
תפוצה
התוכי הנזירי נפוץ מאוד ברחבי העולם.
באזורי ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי נחשבים התוכים הנזירים כמזיקים חקלאיים גדולים.
ברוב האזורים תפוצתו רחבה ובחלק מן האזורים ניצוד והפך לנדיר.
נראה כי התרבות האוכלוסייה שלהם באזורים כפריים בדרום אמריקה קשורה לריבוי עצי האקליפטוס לצורך תעשיית ייצור הנייר, שמעניקה לתוכי אפשרות לבנות קנים מוגנים ביערות מלאכותיים שבהם התחרות האקולוגית ממינים אחרים מוגבלת ואף כמעט לא קיימת.
התוכי הנזירי, נפוץ גם באזורי ארצות הברית ואירופה.
בישראל המין מוגדר כמין פולש ולהקות של ממין זה נצפו באזור רמת אביב החל משנת 2008-9, ומשם מתפשט באזור גוש דן.
לאחרונה בשנת 2013 נצפו להקות תוכי נזירי באזורי הצפון ושוב בשנת 2019 באזור השרון והשפלה.
תזונה
בטבע ניזון התוכי הנזירי בעיקר מזרעים הכוללים סוגים שונים של דגנים, פירות, ירקות, לעיתים פרחים מסוימים ומידי פעם הוא ניזון גם מתולעים וזחלים למיניהם, אם כי מדובר במצב נדיר למדי אצל תוכי.
בשבי האדם, בנוסף למזונות אלו, לעיתים הם אוכלים תערובות זרעים, גרעינים, מאכלי ביצים ותוספות מינרלים לתוכים.
לפרטים צעירים מוסיפים לתפריט גם חסילונים, שמאוד חשובים להתפתחותם.
ישנם מזונות מסוימים, כמו אבוקדו, עגבנייה ושוקולד שעלולים לגרום לתוכי זה ואחרים הרעלת מזון ויש להימנע מהם.
רבייה
עונת הרבייה של מין זה היא בדרך כלל בין החודשים נובמבר למרץ.
יש לזכור כי בעונת הרבייה הוא הופך תוקפן וטריטוריאלי.
הזכר מחזר אחרי הנקבה על ידי ריקודים ושירה.
כאמור, בדרך כלל הנקבה מטילה בין 5 ל-12 ביצים ודוגרת עליהן במשך עד 24 ימים.
כאשר הגוזלים בוקעים הם עירומים ועיוורים כמו רוב הציפורים ולחודש וחצי מתחילים בניצוי.
התוכי הנזירי מסתגל בקלות לחיים בבית חדש.
כחיות מחמד
התוכי הנזירי הוא ציפור חברותית מאוד ואינטליגנטית.
הפרטים שמוחזקים כחיות מחמד בשבי בני האדם מפתחים באופן שגרתי ולא יוצא דופן, אוצר מילים של עשרות מילים וביטויים.
בשל היכולת של התוכי הנזירי ללמוד לדבר כבר בגיל צעיר, הוא עוקף את תוכי הקוקטייל כציפור האהובה ביותר אשר יכולה ללמוד דיבור.
גורם נוסף לתאוצה ברמת הפופולריות של מין זה היא העבודה כי יש לו אורך חיים קצר יותר ומחיר נמוך יותר בצורה משמעותית ביחס לציפורי הג׳אקו (אפרור אפריקני).
בגלל העובדה שהתוכי הנזירי נחשב כמזיק חקלאי במדינות רבות בעולם ביניהן מדינות רבות בארצות הברית ובכמה אזורים באוסטרליה, במדינות מסוימות ניתן להחזיק בתוכי נזירי אם כי אסור למכור אותם או לגדל אותם לצורך מסחר.
בניו יורק ובווירג'יניה לדוגמה, אפשר להחזיק בתוכי נזירי רק במדינה והוא רשום ברשויות המתאימות.
דוגמה נוספת להגבלות ניתן למצוא בהגבלות עליהן החלטה מדינת אוהיו בארצות הברית, היא שבעלות על תוכי נזירי חוקית רק במידה וכנפי התוכי חתוכות כך שהוא לא יכול לעוף ולנדוד בצורה חופשית.
